עבדות הזמן

לפני זמן לא רב יצא לי לקרוא ספר ילדים מעניין מאוד. הספר נקרא "פרח הזמן" והוא מספר על כת של "גנבי זמן". גנבים אלו משתלטים בספר על ערים ברחבי העולם, הם פונים לכל אחד מהתושבים ו"מוכיחים" לו שהוא מבזבז זמן רב בחייו. החישוב הוא חישוב ישיר וכואב, כמה זמן כל אחד מהתושבים מוציא על פטפוט, הליכות מיותרות, שיחות חסרות תועלת וכדומה? בספר מציעים חברי כת גנבי הזמן לכל אחד מה"לקוחות" שלהם לחסוך זמן. כל דקה שהם מנצלים נצברת לזכותם בבנק זמן מיוחד ושם הזמן האגור הופך ל"זמן חסוך" לטובת ימים מאוחרים יותר. אותם חברי כת של גנבי זמן גם מציעים ללקוחות הבנק שלהם דרכים לחסוך בזמן- הם מציעים מכונות מיוחדות שעושות במקום האדם מלאכות רבות, מסעדות אוכל מהיר, חיסכון בבזבוז זמן על ילדים וגידולם (ע"י פתיחת מוסדות מיוחדים שבהם שמים את הילד בבוקר ולוקחים אותו אחרי הצהריים...) ועוד... לקוחות רבים מתפתים ומתחילים לחסוך זמן, והפלא הגדול הוא שככל שהם חוסכים יותר זמן- יש להם פחות זמן!! ככל שחייהם נעשים יותר קלים מבחינת השכלולים החוסכים להם זמן, כך הזמן הולך ואוזל, הלחץ הפנימי גובר והם נותרים עם פחות ופחות זמן... הילדים הופכים לעצבנים יותר, מזיקים יותר לסביבתם בשל אותם "מוסדות מיוחדים" וחוסר באהבת אם, ההורים מנסים לחסוך זמן רב יותר ונשארים יותר זמן בעבודה כדי לנצל את הזמן וכדומה... בסופו של דבר הופכת כל עיר שעליה השתלטו גנבי הזמן לעיר של לחץ אדיר, מהירות של תנועה ומירוץ חיים מטורף השוטף את כולם והופך אותם לפחות ופחות מאושרים... בסופו של דבר נותרים גנבי הזמן עם כל הזמן שבעולם לטובתם ומנצלים את חוסכי הזמן להנאותיהם הפרטיות.

הסיפור, כפי שציינתי, הוא "סיפור ילדים" ולכן הוא מסתיים בטוב. אולם האירוניה שבו בולטת לכל אורכו, כל מי שקורא אותו חש ומוצא את עצמו בתוך הספר. "חוסכי הזמן" האומללים הם לא פחות מאשר אנחנו, המוצאים את עצמנו רודפים אחרי ה"זנב של עצמנו" במירוץ המטורף של החיים המודרנים. למרות שפעולות רבות שלקחו זמן רב בעבר לוקחות היום הרבה פחות, הרי שעדיין "אין לנו זמן לכלום". הדבר, כמובן, אינו נכון מבחינה מעשית, לכולנו יש המון זמן שבעבר בדרך כלל לא היה לאדם, אולם מה שבאמת השתנה הוא היחס שלנו לדברים. אנחנו מרגישים שאין לנו זמן, חיים במירוץ אחרי הזמן האבוד ולחוצים, מאוד לחוצים. הלחץ הוא אחד המאפיינים של דרך החיים המודרנית והוא בעל משמעות גדולה לחייו של כל אחד מאיתנו. יש לנו זמן, אולם אין לנו זמן לילדים, אין לנו זמן לזוגיות ואין לנו זמן לעיסוקים שברוח. הפרדוקס הגדול הוא שישנן שתי בעיות גדולות לפסיכולוגים המודרניים- בעית הלחץ, ובעית ה"זמן הפנוי". רבים עוסקים במציאת פתרון לבעיות של האנושות הנובעות מהלחץ האדיר של החיים המודרניים וקצבם המטורף, ורבים אחרים (אולי רבים אף יותר) עוסקים במציאת פתרון לזמן הפנוי הרב שיש לבני האדם.

אם ניגש לניתוח המצב הפרטי של כל אחד מאיתנו ולנסות להבין את הסיבות והמצבים שהובילו לדרך החיים המטורפת הזאת, נראה שהדבר (בדרך כלל) לא נובע מתפיסה לא נכונה של המציאות. כאשר אנו יושבים "אחד על אחד" ומנתחים מה באמת חשוב בחיים ובמה צריך להשקיע, הרי שרוב רובם של האנשים יטענו שיותר חשוב להשקיע במשפחה, יותר נכון לחיות את הזוגיות, "העבודה היא רק כלי להגיע לחיים הטובים באמת" וכדומה... אף אחד לא מחליט להיכנס לקצב חיים מטורף בכוונה. הבעיה בדרך כלל מתחילה מממקומות ומכיוונים אחרים. אנו מאוד רוצים לחיות טוב, עם הרבה מותרות. המותרות דורשות מאיתנו השקעה "קטנה" בעבודה ואנחנו מסכימים, אחר כך אנחנו מתרגלים לעוד מותרות, או נחשפים לפרסום שמציג לנו משהו כ"סוף העולם" וככלי שאנחנו לא יכולים להסתדר בלעדיו. אנו רוכשים גם אותו (או מתרגלים גם אליו, אם מדובר במשהו שהוא דרך חיים) ואז אנחנו משקיעים עוד קצת בעבודה, ועוד קצת כדי להיות מסוגלים להחזיק את הארמונות שבנינו, ואז עוד קצת כדי שלא יפטרו אותנו בסוף, ועל דרך זו.... אחר כך צריך לשים את הילדים במעון כדי שנוכל לעבוד, ואז צריך לעבוד עוד, כדי לשלם על המעון. עד שבסופו של התהליך אנו מוצאים את עצמנו חלק מהקצב המטורף ןהמירוץ חסר הפשרות של המציאות המודרנית.

רבי יהודה הלוי, בבואו לתאר את עליוניותו של עובד אלוקים, מתאר זאת בשירו כך: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי". לעניות דעתי ריה"ל מתכוון בדבריו לכך שמי שעובד לדבר זמני, הוא עבד הזמן, אולם ניתן גם להסביר את הדברים קצת אחרת- עבדי הזמן, במובן של "עבדים לזמן", לזמן שבשעון, הם עבדי עבדים. כבר הסברנו ארוכות בעבר את העובדה שהזמן הוא דבר נברא, חידוש שהקב"ה "המציא" לצורך העולם הזה ולכן, עבד לזמן הוא עבד ל"עבדים", הוא עבד לדבר שבעצמו הוא משהו נברא. רק מי שמתחבר לאלוקות, לפי ריה"ל, מתחבר למשהו שהוא מעבר למגבלות הזמן, מתחבר, והופך לחופשי.

לענ"ד, העבדות לזמן היא אחד מהיסודות של התרבות המודרנית והשתלטותה על חיינו. הקצב המטורף של הדברים והאירועים הוא חלק מהתהליך שבו כולנו הופכים להיות "אותו דבר" שבו כולנו מתנהגים בצורה דומה כל הזמן. כבר פרעה מלך מצרים מודע ליתרון הגדול של לחץ בעבודה: "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר" הוא אומר לעמו, כדרך לשמירת עם


ישראל במצב של חוסר חשיבה על שחרור. כאשר אדם מתמסר לעבודה, ללחץ הכלכלי ולשאיפות החומריות הרי שקשה לו מאוד להתרומם למצב של שחרור רוחני, השאיפה לאידיאלים גבוהים הולכת וקטנה והוא מרוכז בכאן ועכשיו. באופן כללי, התרכזות בשאיפות נישאות דורשת מאמץ וניתוק מסויים מלחצי הרגע ושאיפות חומריות וכאשר אין את הניתוק הזה הרי שממילא האדם יכול לשכוח את הצד הנישא של אישיותו ולשקוע בחומר. מכיוון שהאדם זקוק בטבעו לבידור ולהנאה, הרי שהוא מתרגל למלא את הצורך הזה בדברים רדודים ומהירים, דברים שלא יצריכו ממנו מאמץ נפשי והתרכזותי, הוא מתחיל לצרוך חומרים "רוחניים" פשוטים יותר ויותר עד שלבסוף הוא שוכח את הצד העליון של אישיותו ומחפש את סיפוקו בצדדים הירודים של המציאות. עכשיו בוודאי כמה מכם חושבים לעצמם: "הרי לא נרשמנו לקורס "מידות" של שורש, ואם כן מדוע הוא מטיף לנו מוסר?", ובכן, לדעתי אין כאן (עדיין) הטפת מוסר, אלא ניתוח של המציאות. אני אישית מכיר את המצב מהצד של סוגי מאכלים, מכיוון שעבודתי היא לחוצה מאוד, ואני שקוע בה כל הזמן, הרי שאני מתקשה מאוד ליהנות מאוכל "בריא", קשה לי לחכות לשובע שיבוא לאיטו מתוך עגבנייה או מלפפון ואני זקוק (כמו רבים) לסוגי מאכל המספקים את השובע והאנרגיה מהר ומיד... ואז אתה צורך אוכל רדוד, ולאט לאט האוכל הרדוד הופך להיות מרכז, עד כדי כך שכשאין לך את האוכל הרדוד הזה אלא רק אוכל בריא, אתה מתקשה להסתפק בו ומחפש את הסוכר הנוצץ.

פעמים רבות אני עומד נדהם מעוצמת הרדידות שבאביזרי הבידור המודרניים, מעוצמת ה"בוז" לצופה או לקורא שמובילה לשימוש בכלים הנלוזים ביותר כדי למשוך את תשומת ליבו. מי שבא מבחוץ (כלומר: לא רגיל לראות את החומרים הללו באופן קבוע) רואה פעמים רבות דברים שמי שרגיל לראות פחות שם להם לב.... ואז, אתה מגלה כמה החומרים הבידוריים המודרניים הם נמוכים, יצריים, מגרים ומעליבים. פעמים רבות אני שואל את עצמי איך זה יתכן שאנשים טובים ומשכילים אינם שמים לב לכך שבזים להם, שמעליבים אותם עם חומרים שלא מתאימים לדרגתם, עם ערבוב של מין ואלימות (או הומור רדוד) במידה "נכונה" כדי ל"הצמיד אותם למסך" או לדף העיתון או למה שזה לא יהיה. ואני חושב שאחת התשובות היא הקצב... אילולא הקצב הרצחני, המהירות של סיפוק היצרים, הלחץ הגדול וחוסר החשיבה- אף אחד לא היה מסכים שיבוזו לו כך. אילולא היינו מגיעים "שפוכים" מהעבודה הרי שהיינו מסננים הרבה יותר את התכנים, מסרבים לתת לתרבות לשטוף את מוחנו בחומרים שלא מתאימים לנו וחיים הרבה יותר "בריא" מבחינה רוחנית. התרבות המערבית כולה בנוייה סביב נושא הזמן "time is money" הוא כלל עמוק וחשוב בכל התפיסה שלנו. הדבר החשוב ביותר הוא כסף- וזמן הוא כסף. חסוך בזמן, וכך יהיה לך יותר כסף (שהוא הדבר החשוב ביותר, כבר אמרנו?). כאשר אין לאדם זמן לחשוב, להתבודד עם עצמו והשגיו, הרי שנצחונה של התרבות הרדודה כבר מובטח.

ביהדות נבנו תאוריות שלמות סביב מושג הזמן, ניצולו והיחס הנכון אליו. כל אורח החיים היהודי בנוי סביב ציר זמן מדוייק מאוד ומונחה מראש. כך עלינו להתנהג וכך עלינו לכלכל את חיינו, מתוך יחס של כבוד לזמננו ולמה שאנו עושים איתו. אולם בתוך כל זאת יש להקדיש זמן יקר גם לחשיבה, לבחינת המצב האישי והרוחני. בכל לילה אנו מצווים ל"עשות חשבון נפש" עם עצמנו, לשבת כמה דקות ברוגע ולבחון את מצבנו הפרטי והכללי. בחסידיות שונות (ברסלב מוכרת לכולנו) הפכו את מושג ההתבודדות למושג עליון, את הרגעים של הניתוק מהזמן הרץ לרגעים חשובים מכל משמר. הזמן שבו אתה עומד מול עצמך, מול ההישגים והעשייה שלך הוא חשוב ומוגדר ביום. בחן את עצמך במושג הזמן וכך אולי תגיע להישגים אמיתיים.

בניגוד לכל השפות בעולם שבהן כל יום עומד בפני עצמו (באנגלית יש "יום השמש"- Sunday, "יום הירח"- Monday, וכדומה...) הרי שביהדות כל הימים מוגדרים עם תכלית. אנו מונים יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכדומה... כל הזמן אנו מונים לקראת היום הרוחני בחיינו. הימים אינם חולפים ביעף ללא מטרה, אלא יש לכל יום את מטרתו, היום מנינו יום אחד בשבת ומחר נמנה את היום השני לשבת... היחס לזמן הוא יחס מכובד ורציני, ובעיקר נטול לחצים. בכל יום יש לנו שלוש הפסקות מהמירוץ היומי, בכל שבוע הפסקה מהלחץ השבועי ופעם בכמה זמן חג, שמוציא אותנו מהשיעבוד השנתי. המלחמה בשיעבוד למושג הזמן היא מלחמה חשובה ועקרונית ליהדות והיא מקדישה לנושא מאמצים רבים. המטרה היא להעמיד את האדם מול עצמו, שאיפותיו האמיתיות ועקרונותיו בתכיפות גדולה ככל הניתן. מצד אחד לאפשר לאדם ליצור ולהתקדם בעבודה ובעולם, ומצד שני כל הזמן להזכיר לו את השאיפות האמיתיות והמטרה של החיים.

כבר הזכרתי בתחילת השיעור שלדעתי רוב רובם של בני האדם, כאשר הם עוצרים לחשוב, יודעים להגדיר נכון את השאיפות האמיתיות בחיים ויציבו את השאיפות החומריות במקומן הראוי. אולם הבעיה היא שאנו לא עוצרים לחשוב.

אחד הצעדים הראשוניים בדרך למלחמה בתרבות המודרנית והשתלטותה על חיינו הוא המלחמה על הזמן, על הזמן האישי של כל אחד מאיתנו ועל החשיבה הנובעת ממנו.